החלטה בתיק רע"ב 1004/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 31.1.2012 בעת"א 48515-11-11 (השופט י' אברהם), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש שלא להעבירו לכלא בדרום הארץ.

1.            המבקש הינו אסיר המרצה עונש של מאסר עולם החל מיום 29.10.2006 בגין הרשעתו בעבירת רצח. המבקש מוגדר על ידי שירות בתי הסוהר כאסיר המשויך לארגון פשיעה, וכפועל יוצא הוגדר כ"אסיר הפרדה" והוחזק בהפרדה ממועד תחילת מאסרו ועד עתה לאורך מספר תקופות, כאשר הוא מוחזק בהפרדה רצופה (בין הפרדת יחיד ובין הפרדה זוגית עם אביו) החל מיום 12.5.2009.

2.            בית המשפט המחוזי בנצרת (עת"א 22688-10-11, הנשיא ד' חשין) קיבל, בהחלטה מיום 19.1.2012, את בקשת המשיבה להאריך בחצי שנה את החזקתו של המשיב בתנאי הפרדת יחיד, בהתאם לסמכותו לפי סעיפים 19ב ו-19ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר). בית המשפט המחוזי ציין כי המשך החזקתו של המבקש בהפרדה נחוצה לצורך שמירה על שלומו של המבקש ועל שלומם של אסירים אחרים, בין היתר בהסתמך על ידיעות רבות ומוצלבות בדבר השתייכותו של המבקש למשפחת פשע המעורבת בסכסוכים רבים מחוץ ובינות לכותלי בית הסוהר.

3.            בהתאם לסמכותו בסעיפים 12 ו-80א לפקודת בתי הסוהר, הוציא נציב בתי הסוהר הוראות בדבר החזקת אסירים בהפרדה. הוראות אלו מפורטות בפקודת הנציבות מס' 04.03.00 "החזקת אסירים בהפרדה" (להלן: פקודת הנציבות). פקודת הנציבות קובעת, ככלל, שאסירי הפרדה ינוידו אחת לחצי שנה מבית סוהר אחד למשנהו (אך אינה אוסרת ניוד בתקופה הפחותה מחצי שנה). בהתאם לכך, נויד המבקש במהלך תקופת מאסרו מספר פעמים בין בתי הסוהר בצפון ובמרכז הארץ, כאשר במועד הגשת העתירה לבית המשפט המחוזי הוא הוחזק בבית סוהר בצפון הארץ.

4.            המשיבה החליטה לנייד את המבקש ולהעבירו מבית הסוהר בצפון הארץ לבית סוהר בדרום הארץ לאחר שלושה חודשים בלבד. המבקש עתר כנגד החלטה זו (וכנגד מספר החלטות נוספות שאינן מעניינה של הבקשה שלפני) לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירתו טען המבקש כי פקודת הנציבות מורה שניוד אסירי הפרדה יתבצע כל חצי שנה, וכי ניודו לאחר שלושה חודשים מצריך סיבות המצדיקות סטייה מהוראות הפקודה. לטענת המבקש, המשיבה לא ערכה בעניינו מלאכת איזונים ראויה ולא שקלה את כל השיקולים הנדרשים. לטענת המבקש, המשיבה לא התחשבה בצרכיו הפרטניים, בהם העובדה שאשתו הפילה את עוברה לאחרונה ורצונו של המבקש לנסות ולהביא ילדים נוספים יחד עימה תוך הגשמת זכות הפריון שלהם. לטענת המבקש, זכותו להורות ולפריון תיפגע עקב העברתו לבית סוהר בדרום הארץ מאחר שבבתי הסוהר בדרום הארץ ישנם תאי התייחדות מועטים (ביחס לבתי הסוהר במרכז ובצפון) והתנאים שם קשים יותר. המשיבה טענה בפני בית המשפט המחוזי כי ניתן לנייד אסיר גם בטרם חלפה חצי שנה, במידה שמתקיימים טעמים לכך, כגון מידע מודיעיני על חשש לפגיעה באסיר או באחרים כתוצאה מסכסוך עם אסיר אחר באותו בית סוהר. בנוגע לעניינו הפרטני של המבקש טענה המשיבה כי נוצר צורך דחוף לנייד אסיר אחר הנמצא בתנאי הפרדה בבית סוהר בדרום הארץ ולהעבירו לבית הסוהר בו מוחזק המבקש, שמוגדר כבית סוהר בעל רמת אבטחה גבוהה, וכי מטעמים ביטחוניים וחסויים, לא ניתן להחזיק את המבקש ואת האסיר הנוסף בהפרדה בבית סוהר אחד. כמו כן, הסתמכה המשיבה בטיעונה על ההלכה הפסוקה לפיה אין לאסיר זכות קנויה לקבוע את מקום כליאתו ואין העברתו פוגעת בזכות יסוד שלו, וכי החלטות הנוגעות לעניינים אלו מצויות בליבת שיקול הדעת המנהלי של שירות בתי הסוהר.

5.            בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' אברהם) דחה את העתירה. בית המשפט ציין כי מעיון בחומר המודיעיני החסוי שהוצג בפניו בנוגע לאסיר האחר עולה שיש צורך בהעברת האסיר האחר לבית סוהר מאובטח היטב בעל רמת אבטחה גבוהה, וכי לא ניתן להעביר אסיר הפרדה אחר מלבד המבקש לצורך פינוי תא עבור האסיר האחר, בין היתר מכיוון שיש צורך גם בהפרדה בין המבקש לבין האסיר האחר. בית המשפט ציין כי נתן דעתו גם לצרכיו האישיים והמשפחתיים של המבקש, אולם ההלכה הפסוקה הינה כי מקום בו אלה מתנגשים עם צרכים מערכתיים של שירות בתי הסוהר, שמטרתם להגן על אינטרסים ציבוריים חשובים, ידם של האחרונים תגבר. בית המשפט ציין כי חזקה על שירות בתי הסוהר שיעשה כל שניתן לעשות, בעת החזקת המבקש בהפרדה בבית סוהר בדרום הארץ, על מנת למזער את הפגיעה הנטענת בזכותם של המבקש ושל בת זוגו להורות ולפריון.

6.            בבקשה שלפני מצמצם המבקש טענותיו ולמעשה טוען טענה אחת בלבד. המבקש אינו חולק, לצורך הדיון, כי התעורר צורך להעבירו מבית הסוהר בו הוא מצוי כעת, אולם לטענתו ניתן היה להעבירו לבית סוהר אחר במחוז הצפון או המרכז, בהם לא הייתה נפגעת זכותו להורות ולפריון. לטענת המבקש, האסירים במחוז הדרום לא זוכים לביקורי התייחדות אחת לחודש, ואף כשהם זוכים לביקורי התייחדות מדובר בביקורים קצרים בני שש שעות ולא 12 שעות כפי שנהוג בבתי סוהר במחוזות אחרים, וכי לא ניתן יהיה לתאם את מועד הביקור למועדי הביוץ של בת זוגו. המבקש טוען שניתן היה להעבירו לבית סוהר אחר בצפון או במרכז הארץ, ובכך להגיע לתוצאה מידתית יותר שתפגע פגיעה קטנה יותר בזכות הפריון שלו. לפיכך, ביקש המבקש להורות למשיבה להגיש תגובה ובה פירוט בנוגע להסדר ההתייחדות במחוז הדרום והתייחסות לשאלה האם יתאפשרו למבקש ביקורי התייחדות בני 12 שעות עם בת זוגו במועד הביוץ.

7.            המשיבה טוענת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, מאחר שאינה מעלה שאלה משפטית כללית או בעלת עניין ציבורי החורג מעניינו של המבקש. המשיבה מסתמכת על פסיקתו של בית משפט זה, שקבע שוב ושוב בעבר כי זכויות היסוד של אסיר אינן כוללות את בחירת בית הסוהר בו הוא משובץ, וכי החלטות בנוגע להעברת אסירים בין בתי סוהר הן החלטות מהתחום המנהלי-ארגוני ומצויות בלב סמכותו של שירות בתי הסוהר.

                   המשיבה מציינת כי פקודת הנציבות אכן קובעת שהעברת אסירי הפרדה תתבצע אחת לחצי שנה, אך אינה אוסרת העברה בפרק זמן קצר יותר כאשר מתעורר צורך מערכתי או מודיעיני להעברה שכזו לפי שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר.

                   המשיבה מתייחסת בתגובתה גם לטענת המבקש בנוגע למשך ותדירות ביקורי ההתייחדות בבתי הסוהר במחוז הדרום. המשיבה מציינת כי קיימת פקודת נציבות ספציפית שדנה בסוגיה זו וקובעת את תדירות ההתייחדות (אחת לחודש). המשיבה מציינת כי פקודת הנציבות אינה קובעת דבר בנוגע למשך ההתייחדות, אך שירות בתי הסוהר מקפיד ליתן פרק זמן סביר להתייחדות, בכפוף למגבלות הלוגיסטיות.       המשיבה מציינת כי אכן קיים שוני בין מחוז הדרום בשירות בתי הסוהר לבין המחוזות האחרים, שנובע מכך שישנו חדר התייחדות אחד בלבד במחוז זה והוא משרת את כלל האסירים במחוז. לפיכך, ביקורי ההתייחדות במחוז זה נמשכים שמונה שעות ולא 12 שעות כמו במחוזות האחרים. לטענת המשיבה, משך הביקור במחוז הדרום הינו סביר בנסיבות העניין. כמו כן, טוענת המשיבה שיש לדחות את הבקשה מאחר שטענותיו של המבקש בנוגע למשך ותדירות ההתייחדות בבתי הסוהר במחוז הדרום עומדות במרכזה של עתירת אסיר תלויה ועומדת שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וזאת בהתאם להלכה שאין מקום ששתי ערכאות משפטיות ידונו באותם הנושאים בשני הליכים המתנהלים במקביל.

           לגופו של עניין טוענת המשיבה כי החלטת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר בדבר ניודו של המבקש התקבלה משיקולים מקצועיים - מערכתיים ומודיעיניים - ועל רקע צורך דחוף לערוך "הצרחה" בינו לבין אסיר אחר, כאשר לא ניתן להחזיק את שני האסירים בבית סוהר אחד. החלטה זו, טוענת המשיבה, מצויה בליבת שיקול הדעת המנהלי והארגוני הרחב של שירות בתי הסוהר ומן הראוי שהתערבותו של בית המשפט בשיקול דעת זה תהיה מצומצמת ביותר. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי עיין בחומר המודיעיני ואישר את החלטת שירות בתי הסוהר ואין מקום להתערב בפסק דינו.

8.            לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתגובת המשיב ובחומר המודיעיני שצורף אליה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.            הלכה ידועה של בית משפט זה הינה כי, ככלל, רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית [ראו, בין היתר, רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 7.3.2004); רע"ב 7018/10 עמר נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 18.10.2010); רע"ב 2758/11 פייזייב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 29.8.2011); לעמדה מרחיבה יותר ראו דברי השופט גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 11.3.2009), ודברי השופט רובינשטיין בפסקאות י"ג-י"ד ברע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2009)].

10.         הלכה זו כוחה יפה גם בנוגע לבקשות רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר שעניינה החלטה של שירות בתי הסוהר בדבר מקום הכליאה ובדבר ניוד אסירים מבית סוהר אחד למשנהו. בית משפט זה קבע לא אחת כי אין לאסיר, ככלל, זכות קנויה לגבי מקום הכליאה שלו, ונקודת המוצא היא שהחלטה להעבירו לבית כלא אחר אינה פוגעת בזכות יסוד שלו ואינה מבססת עילת תביעה או עתירה. עוד נקבע שהחלטות מסוג זה הן בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, ועל פי רוב לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בעניינים מסוג זה [ראו, בין היתר, רע"ב 8126/11 מג'דבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 1.2.2012) (להלן: עניין מג'דבה); רע"ב 1460/11 אסי אבוטבול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.2011); רע"ב 8535/99 אלג'רושי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 17.2.2000); רע"ב 829/11 סאלם נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 13.3.2011); רע"ב 7318/08 ברקאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.2.2009); רע"ב 907/07 חביש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2007)]. החלטות מסוג זה מתבססות על מגוון רחב של שיקולים, בהם שיקולים כלל-מערכתיים כגון חלוקת עומס האסירים וצפיפות המתקנים, כמות הסוהרים במתקנים השונים ושיקולים נוספים מסוג זה, כמו גם שיקולים מודיעיניים הנוגעים לאסיר כזה או אחר ולסכנה הנשקפת לו או ממנו ביחס לאסירים אחרים. התערבותו של בית המשפט בשיקולים מסוג זה תהיה מצומצמת מאד ותישמר למקרים חריגים ביותר. יוער כי שיקולי נוחות של האסיר או נוחותם של בני משפחתו אינם משמשים בדרך כלל שיקול רלוונטי [ראו עניין מג'דבה; רע"ב 3097/08 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 7.12.2008)]. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

11.         למעלה מן הצורך אציין כי עיינתי בחומר המודיעיני והגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת שירות בתי הסוהר וכי לא מדובר בהחלטה שרירותית. החומר המודיעיני מבסס את קביעת בית המשפט המחוזי כי העברת המבקש מחויבת בנסיבות העניין וכי שירות בתי הסוהר נדרש לבצע "הצרחה" בינו לבין האסיר האחר כיוון שקיים צורך דחוף בהעברת האסיר האחר לאגף ההפרדה בבית הסוהר בו שוהה המבקש, וכי שני האסירים לא יכולים לשהות יחד בבית סוהר אחד. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בציינו כי הפגיעה במבקש היא מידתית וכי מקום בו מתנגשים צרכיו האישיים של המבקש עם צרכים מערכתיים של שירות בתי הסוהר (ובראשם צרכים ביטחוניים, המגובים בחומר מודיעיני קונקרטי, הנוגעים לשמירה על שלום האסירים והציבור) ידם של האחרונים תגבר.

           אבקש להתייחס בקצרה, ושוב למעלה מן הצורך, לטענתו של המבקש כי העברתו לבית סוהר במחוז דרום תפגע בזכות להורות ולפריון שלו ושל בת זוגו. לאחר שעיינתי בתגובת המשיבה אינני מקבל את טענת המבקש שהשוני שקיים בין מחוז הדרום לבין יתר המחוזות בשירות בתי הסוהר בנוגע לביקורי ההתייחדות של האסירים הוא שוני שעולה כדי פגיעה מהותית בזכות להורות ולפריון של המבקש. כאמור, מדובר בהבדל מסוים במשך הביקור ולא בתדירותו, כאשר ביקורי ההתייחדות במחוז הדרום הינם קצרים יותר מטעמים לוגיסטיים ונמשכים שמונה שעות במקום 12 שעות, אולם אינני סבור שמדובר בהבדל משמעותי אשר עולה כדי פגיעה בזכות להורות ולפריון ואשר מצריך התערבותו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור. אציין כי טענותיו של המבקש שקיצור משך הביקור יקשה על מימוש הזכות להורות ולפריון וכי בת זוגו תתקשה לתאם את מועדי הביקור עם מועדי הביוץ שלה (בשים לב גם למרחק הניכר ממקום מגוריו לדרום הארץ) נטענו במידה רבה בעלמא, ודי אם אציין כי המרחקים במדינתנו אינם כה משמעותיים כדי להפוך את ההבדל בין ביקור התייחדות בן שמונה שעות לביקור בן 12 שעות להבדל חריג שעולה כדי פגיעה מהותית בזכות להורות ולפריון.

           לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ט בשבט תשע"ב (19.2.2012).